12.12.12

תומר רבינוביץ | ציון לשבח- פרס עזריאלי | שגיונות נצרת

  • הפרוייקט דן במאבק שבין הווירטואלי והממשי ובה בעת מתעסק בעיר נצרת.
    עיר גלילית היסטורית היושבת על רכס הרים כ-350 מטר מעל לפני הים וחולשת על עמק יזרעאל.
    עיר שבה חיה אישה יהודייה שהזתה כי מלאך מבשר לה כי בנה העתיד לבוא, בן האלוהים הוא.
    בן שבבגרותו היה לבחור יהודי צעיר עם חלום ושאיפות, אדם שניסח דת חדשה ושינה את פני העולם ואת התרבות האנושית לנצח.
    עיר שבה בצהרי יום השישי, לצלילי הפעמונים מכנסיית הבשורה, פורסים גברים מוסלמים שטיחי תפילה בכיכר מרכזית ומתפללים יחד.

    אבל, בשולי העיר, מלוּוַה העיר בתאונות ואלימות לרוב, שכמעט ונדחקים לחלוטין ואינם מייצרים הפרעה ממשית וניכרת באורח החיים.
    בפאתי הכניסה לעיר מדרום, בצומת המכונה "צומת המוסכים", זוהי כבר אינה נצרת, זוהי סדום! 
    החוק והסדר נעדרים, איש הישר בעיניו יעשה. זוהי נקודה בה עולם התאונה וחיי היומיום נפגשים - שם מתקיימת חריגה מאותה הרמוניה ששוררת בעיר העתיקה וההיסטורית של נצרת.

    מאותו צומת נמתח רחוב תאופיק זיאד עד להצלטבות עם רחוב פאולוס השישי, שם משתרעת "כיכר המריבה", מוקד לעימותים ולחיכוכים בלתי פוסקים בין האוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית מאז שאישרה הממשלה (היהודית) בשנת 1997 הקמת מסגד בסמוך לכנסיית הבשורה ההיסטורית - מקום שהפך זירה לאירועים קשים ביותר במהלכם אף נהרגו שני אנשים.
    על אותו הציר לפתע התרומם מבנה, בפאתי הכניסה לעיר - מבנה אדיר מימדים בעל חזות לבנה וצחורה.
    מבנה שייכנס אליו את הנזירים המודרניים - האנשים שחוו את התאונה, אלה שעברו ממצב תודעה אחד למצב תודעה שני.
    אנשים בעלי נכות - פיזית ונפשית כאחד.
    אלו שנפגעו בתאונה או אלו שמתנזרים מחיי החברה, מחיי היומיום, מהוויית השוק ומרחובות העיר.



    כל אלו נשאבו אל אותו מוקד חדש שמהווה חריגה מהיומיום הנצרתי. מוקד שהציע עבורם מציאות אחרת, פחות פרגמטית ותכליתית, חסרת אמת אחת. מבנה פיזי שיותיר עבורם זיכרון של העיר ממנה באו, מקום ממנו יוכלו להשקיף אל האופק ואל העתיד, אל הווה ואל העבר.
    עגומי הנפש, קהיי החושים, המתים למחצה, שראשיהם מסוחררים וריקים או עמוסים לעייפה. חלקיקים אנושיים מבודדים מרחפים, חסרי משקל, בתוך שדה מגנטי של הנאה מלאכותית, ומתנגשים מידי פעם אלה באלה.

    במרכז המבנה נפערת בועה - גן של תשוקות ומשאלות.
    הכניסה אליו אינה מותרת לדרי הבניין, היא מתאפשרת לאנשי העיר, כל שמותר לדרי הבניין הוא להמשיך לחלום. התמודדות מול מכמני הלב, מול הרצונות הכי כמוסים וההבנה       שלעולם לא באמת יוכלו להגשים את החלום.
    הגן הינו החדרה מלאכותית של טבע אל פנים הבניין - קבלת האחרות ע"י מי שנהפך לאחר - טבע מלאכותי עליו דרי הבניין יוכלו רק לחלום עליו, אך אותה התרחשות בצידו השני של הקיר אינה אלא חיקוי עלוב למשהו שהיה פעם אמיתי כמו אור הבוקע מצג של מחשב ואינו אלא הדהוד עמום לאור השמש.
    הגשמת החלום היחידה שאפשרית היא היכולת להמשיך לחלום, להתמכר לחלום. 

    הריפוי - ההתפכחות, פרידה מהקסדה המטאפורית, תלישה של המטורף מְסַפָּק-השינה-בהקיץ ומהמחשבות וחזרה למציאות, לרחובות שם החלום נעלם.
    מי שלא ישכיל להתגבר על החלומות ולחזור למציאות, יימצא עצמו כלוא במקום טרגי שקיבץ אליו את כל הבודדים, הנוודים החולמים, הסומאים - נשמות אבודות - נכים וירטואלים. 













אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

>>

Related Posts with Thumbnails