6.11.12

יד לבנים רמת ישי- אהוד נדל אלי קלר וצחי רוזליס

מהו זיכרון? ויתרה מכך, מהו מקום המכיל בתוכו זיכרון?
הזיכרון הוא דרכנו לנצור חוויות מחיינו ולהנציח את יקירינו שאינם עוד אך הוא גם הבסיס האיתן המנכיח את העבר בהווה, ומתווה דרך לעתיד.                                 
יום הזיכרון מייצג צורה דואלית וייחודית של השכול. מחד, הזיכרון האישי, הרלוונטי לכל אדם, ונוגע ברגעי שמחה ועצב ובכאב עצום על אהוב שנפל. מאידך, מכיל יום זה את התודעה הקולקטיבית הרלוונטית לציבור כולו. בנוסף, זיכרון זה מבטא קונפליקט המכיל את העירוב הכמעט בלתי אפשרי, בין עצב האובדן לשמחת החיים הממשיכים. המעשה האדריכלי מבקש להתיישב בקו התפר של קונפליקט זה ולהנכיח את הדואליות שבו.
התכנון שואב מן המורכבות הקיימת בבסיס זיכרון ייחודי זה, ומנסה לתת לו פרשנות אדריכלית רלוונטית. כפי שהזיכרון עצמו מציג את הקונפליקט בין הקיים, לבין זה שאינו עוד; בין החי והמשתנה, לבין זה אשר קפא בזמן; בין העצב והגעגועים, לבין השמחה והמשכיות החיים; כך גם המבנה מציג קונפליקט דינמי: בין הגלוי, לנסתר; בין הדבר הנחבא, לבין זה שהתרומם; בין המואר לחשוך.

התפיסה התכנונית מבקשת לשזור את הגן, והמבנה המתרומם מתוכו לכדי מרחב ייחודי אחד, המהווה מקום ציבורי חדש ביישוב בו מורכבות הקונפליקט מתבטאת במפגשים שונים - בין אדם לאדם, בין אדם לזיכרון ובין אדם למרחב.

מעשה הראשוני, מייצר מעין קפל באדמת האתר, המרים את חלקה לגובה הרחוב העליון, ובפער הנוצר מאותה התנועה, חושף חלל חדש. קפל זה, כזיכרון חמקמק, מתרומם בחדות מעל הקרקע, ומיד נעלם חזרה אל האדמה. אותה אדמה שהתקפלה, מייצרת גן עליון המתחבר לרחוב הארז ומאפשר טיול יומיומי, מקומות ישיבה מוצלים הצופים מן הגובה אל היישוב ותנועה חורגת על גבי גג המבנה. אותה התרוממות מפנה גם מקום לגן התחתון המתנהג בצורה אחרת והופך לרחבת הטקסים. הרחבה התחומה על ידי ציר של ברושים תמירים, ועל ידי האנדרטה החדשה, מהווה מקום מפגש יומיומי המתחבר לרחוב האלון ומאפשר בנוסף את ההתכנסות הטקסית. קיר הגרניט של האנדרטה צומח מקירות המקלט הישנים, משתקף על פני המים ומהווה מעין תפאורה עבור רחבת הטקסים מחד, ואלמנט המעורר זיכרון נוכח מאידך.



הפירי האור חודרים את גג המבנה ומייצרים מצב בו שימושי המבנה מוארים על ידי אור טבעי, וכן חשופים לציבור הרחב, אשר יכול להביט אל החללים מן הגג. חוויה זו נחווית בצורה שונה לחלוטין כאשר המבקר נכנס אל תוך המבנה עצמו דרך רחבת הטקסים. הכניסה נעשית במישור האדמה התחתונה, ואותם פירי אור מסמנים ומאירים את המרחב התחתון אשר מתגלה במעין חיפוש בחלל הלובי. דיאלוג זה בין חוץ ופנים מתחזק על ידי החזית, המסננת את האור הדרומי בצורה עדינה ויוצרת חוויה ייחודית של אור וצל בתוך המבנה. החזית מקנה דימוי בעל משמעות פתוחה למבנה ומאפשרת הצצות מכיוון הרחבה אל הפנים. הספרייה וכיתות הלימוד נשענות על אותם גנים פנימיים שחודרים מן הגג, ומייצרות סביבת לימוד ייחודית, בעלת גן ונוף פנימי המכילה בתוכה את הזיכרון של אותו עולם העליון, ממנו מגיע המבקר אל המבנה. דיאלוג נוסף מתקיים בין אור וחושך, כאשר אל חללי הלימוד השונים במבנה, נצמד חלל מוזיאלי, חשוך ופרטי, אשר כמו מערער לרגע את חללי הלימוד הנקיים ומייצר מסלול העובר בין מאור אחד למשנהו, דרך חלל חשוך ומוארך ובכך מאפשר בכל רגע את החריגה אל מרחב ההזכרות האישית.    
 












אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

>>

Related Posts with Thumbnails