5.8.11

במקום בו צמחו משאלות (צומחים עכשיו מעשים)

לפני כמה חודשים יצא צוות הבלוג 'ארכיבלנדר' לפעולתו הראשונה בשטח. המטרה היתה לנטוש ליום אחד את ה"דיבורים" במרחב הוירטואלי ולעבור לפעילות שטח במרחב הציבורי הממשי. אופייה של הפעילות הראשונה היה שיתוף עוברי האורח במיצב שהלך ונבנה במהלך היום. הפרויקט קרא לעוברים ברחוב לכתוב את משאלותיהם על פתקים ולתלות אותן על קונסטרוקציה שתוכננה ונבנתה על ידינו מבעוד מועד. חוטים שנמתחו בין העצים (במקום בשדרה בו היה חסר עץ) הפכו במהרה לשרך של ענפים אדומים, ויצרו - יחד עם משאלות ה"עלים" התלויים של האנשים - את "עץ המשאלות".

המרחב הציבורי אותו הזכרתי בעילום שם בשורות האחרונות היה שדרות רוטשילד בתל אביב. המקום ממנו צמחה וצומחת המהפכה החברתית הנוכחית. צירוף מקרים מרחבי זה לא הפתיע אותי במיוחד. בכל זאת, אין זה דבר נדיר שתל אביב בכלל ושדרות רוטשילד בפרט מושכות אליהן התארגנויות ציבוריות כאלו ואחרות. אך צירוף מקרים זה כן שעשע אותי, וגרם לי לתהות על בני אדם ומחאות. ומשאלות.

מדברים על כך שנרדמנו. שכל אחד ישב עם עצמו בביתו הקט. ישב והתמרמר על שכר הדירה, על המחירים בסופר, על המשכורת, על יוקר המחייה בארץ. ויחד יצרנו, הממורמרים ביננו לבין עצמנו, את המושג המוזר הזה שנקרא "הרוב הדומם".
דממנו לנו בשקט.
חשבנו שאנחנו היחידים שנעזרים בהורים, שחיים עם משכורת שלא הולמת תארים ולימודים אקדמיים, וכן מסתכלים במחירים בתפריטים בבתי קפה וחושבים פעמיים לפני שאנחנו מזמינים סלט שעולה 60 ש"ח.
"הרוב הדומם" הזה שסיגלנו לעצמנו בקלות בלתי נסבלת הפך אותנו לעבדים במדינה שלא מחזירה לנו במאום ויודעת רק לדרוש. והגרוע מכל, שלא מייצגת אותנו כלל.

בימיה הראשונים של המחאה החברתית יצא לי לשמוע סיפור קטן שמסמל בעיניי יותר מכל את אופי המהפכה הנוכחית: אשה עם שלט הגיעה לאחד מריכוזי האוהלים וזעקה את כאבה. זעקה על כך שהיא נכה, שיש לה בת חולת סרטן, ושהיא לא יכולה לצאת לעבוד ועל כן מתגוררת במסדרון בבית הוריה. עובר אורח אחד טען לאחר מכן (וכמובן שלא בפניה) שזה בדיוק ההבדל. זו מחאתם של אנשים שלא זקוקים לתמיכה. של אלו שמסוגלים ורוצים להשתכר בעצמם, של "הרוב הדומם" הזה שעליו נשענת המדינה בכל התחומים (כולל בתמיכה לנזקקים). עם זאת, המהפכה שאנו עדים לה היום זועקת יותר מכל שאר קודמותיה ודורשת שינויים אשר ישפיעו על כל המדינה, ולא רק על "אוכלי הסושי". אך - ובניגוד לכל המחאות שראתה הארץ הזאת - זוהי זעקתם של אלו שכן ממלאים את חובותיהם ואף יותר מכך, ובכל זאת לא מצליחים להתקיים (תסלחו לי, אבל אני שונאת את הביטוי "לגמור את החודש").

אני מסתכלת כעת על תמונות מאותו פרויקט משאלות שקיימנו אז ברוטשילד, בימים בהם כל מה שהעזנו זה לחלום בלבד, ולא חשבנו להילחם או אפילו לקבל (רחמנא ליצלן) מאום. מעבר למשאלות הנחמדות והמרגשות כמו "שאורי לא ירביץ לי בגן" או "שכל חתולי הרחוב יהיו שמחים", היו שם משאלות שהן זכויות! חלומות אמיתיים של אנשים שמבוקשם הריאלי הפך להיות מכורח המציאות משאלת לב רחוקה ומדומיינת.

משאלות כמו "אני רוצה בית" או "בריאות וכסף" או "שינוי במדיניות החינוך בישראל" מקבלות כעת נופך חדש לגמרי.
האנשים ברחוב ביקשו את המובן מאליו, את המגיע להם. זכויותיהם הפכו להיות חלומות רחוקים, משאלות על עץ זמני שנתלה ברוטשילד ונזרק לפח ביום שלמחרת על ידי העירייה.

אם כן, זהו זמנכם "רוב דומם" שכמותכם.
אלו הימים לצאת לרחובות ולדרוש את מה שמגיע לכם.
לצעוק בקול קולכם את זעקתכם הכנה והחשובה.
זאת המהפכה שתיתן לכם את ההזדמנות ואת הזכות לחיות את חייכם ביושר ובאושר.
זו המחאה שקוראת לכם לצאת עכשיו למענכם ולמען אחרים. למען העתיד הקרוב והרחוק. למען ילדיכם שיהיו והוריכם שהינם.
אל תפספסו את הקריאה הזו, שמא היא לעולם לא תחזור ותמצאו את עצמכם שוב בשדרה בלי אוהלים ועם משאלות לב בלבד.
ואל תפסיקו להביע משאלות לעולם!






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

>>

Related Posts with Thumbnails