15.2.11

מוזיאון היהודי בברלין | דניאל ליבסקינד



מוזיאון היהודים בברלין נבנה ב-2001 ע"י דניאל ליבסקינד, ואני לא חושב שיש סטודנט לאדריכלות או אדריכל שלא שמע על המבנה. אני אשתדל לא להרחיב על הדברים שכבר ידועים לכולם, ואנסה לתת את נקודת המבט שלי לגבי המבנה.




חצר המבנה הישן שנסגרה בזכוכית והפכה להיות אולם הרצאות וכנסים



ללא ספק ליבסקינד מציג שילוב מעניין בין מבנה אירופאי קלאסי למבנה מודרני. הכניסה נעשית דרך המבנה הישן ודרך מעבר תת קרקעי אתה מתחבר למבנה החדש.



כבר בגרם המדרגות שאתה יורד למטה אתה מרגיש את החומרים התאורה והשפה האדריכלית הידועה של ליבסקינד משפיעים עלייך, ונותנים לך תחושה של חוסר יציבות.

כשאתה מגיע לקומה התת קרקעית אתה ממשיך בתחושות, הרצפה והקירות מוטים ונותנים תחושה של אי יציבות. ורק סדק האור בתקרה נותכן לך כיווניות המשכיות וסוג של תקווה.


כשאתה מסיים את המפלס התת-קרקעי ניצב בפנייך גרם מדרגות גדול וארוך עם חלל צר וגבוה שנותן לך תחושה שאתה קטן. בסמוך לתקרת החלל ישנם קורות בטון גסות וגדולות שחוצות את החלל לרוחבו בברוטליות ובקווים אלכסוניים. החלל נשטף בתאורה טבעית מלווה בתאורה מלאכותית שמייצרית קווים אנכיים של אור על הקירות שנותנים קצב ברור וחד לעלייה במדרגות.
סכמת התנועה במבנה היא כזאת שאתה צריך לעלות עד הקומה האחרונה ומשם לרדת קומה אחרי קומה עם הגרם המדרגות הראשי עד שחוזרים לכניסה.


במהלך הביקור בתערוכה- שמציגה את היהדות בכלל ואת יהדות גרמניה,רק כרבע קומה מוקדשת לתקופת השואה וגם בצורה מאד תמציתית. אני חייב לציין שסכמת התנועה בין המיצגים ובתערוכות היא לא ברורה- ואתה מוצא את עצמך הרבה פעמים מבולבל איפה היית ולאן אתה הולך, והאם פספסת משהו? אני לא יודע אם זה חלק מרעיון המבנה והאם הוא יעיל או מעצבן?





בגלל תוכנית המבנה העשויה זיגזג חלק מהמבטים מהחלונות מופנים כלפי המבנה עצמו


בין המיצגים ישנם חלונות הקטנים והאלכסוניים שנותנים לך תמיד זווית הצצה לבחוץ- לברלין. רעיון מדהים בעיני שברלין הופכת להיות חלק מהמיצגים בתערוכה, והדבר מעורר שאלות ומחשבות על הקשר בין ברלין ליהודים במשך התקופות השונות ואפילו היום.

דבר נוסף שמאד מעניין אלו הם החללים הורטיקליים הגדולים, חללים עשויים בטון גס שמחברים בין הקומות ונשטפים ע"י תאורה טבעית מהגג. החללים נותנים תחושה מאד מדכאת, צינוק, שאתה כלוא- אבל האור בגג נותן לך איזשהי תחושה של תקווה.

באחד מהשניים ישנו המיצג המפורסם של קדישמן עם הפרצופים הבוכים ממתכת חלודה שאתה דורך עליהם הם משמיעים רעש איום ובגלל האקוסטיקה בחלל זה מקבל הדים שיכולים להידמות לצרחות. ללא ספק מיצג מרשים ושילוב נכון בין אדריכלות אומנות חלל ורעיון. החלל עובד על המשתמש וזאת בעיני אדריכלות טובה מאד שעובדת על יותר מחוש אחד, ומשלבת נכון אור צבע חומר וקול.

לצערי המיצג נמצא בקצה של חלל תצוגה וישנה אפשרות לבקר במוזיאון בלי לדעת על קיומו בכלל. חלל כזה מרשים ואיכותי שמעביר מסר כל כך חזק לדעתי היה צריך להיות חלק שהוא חובה בסכמת התנועה במבנה ולא משהו שנמצא בדרך ללא מוצא שבמקרה גילית .

3 תגובות:

  1. צ"ל המוזיאון היהודי בברלין

    השבמחק
  2. המוזיאון הזה ובמיוחד המבנה - מעצבן ברמות של לקום ולברוח.
    מטרת המוזיאון היא חינוכית והמבנה המעצבן שנותן תחושה כ"כ גרועה למבקר, הוא סוג של החמצת העיקר -התוכן, והדגשת הצורניות החיצונית.
    ההרגשה הגרועה אמורה לבוא מן התכנים המוצגים - השואה שגרמניה גרמה לעם היהודי, ותזכר לדראון עולם.
    הייתי רוצה שילמדו את הנושא באופן רציונלי וגם חוויתי (כמו יד ושם)
    ולא מתוך תחושה של בלבול ואי נוחות מהמבנה הצורני.
    אני דור שני לשואה והנושא חשוב לי, חשוב מידי מלהפקיד אותו רק בידי ארכיטקט שרוצה להיות מקורי אך מפספס את המטרה.
    ברחתי משם מהר ככל שיכולתי למצוא את הדרך חזרה ליציאה...
    תהלה ק.

    השבמחק
  3. תהלה אני מאד מסכים עם הדברים שכתבת
    ללא ספק התערוכות לא משקפות אפילו קמצוץ מהזוועות שקרו בשואה,
    לא נותנות אינפורמציה רחבה ולא מנסות אפילו לזעזע,
    אני לא יודע גם אם הם רוצים לייצר חוויות כאלה על אדמת גרמניה...

    המבנה כן מנסה לבלוט, להרים צעקה ולהיות חריג כדי לנסות באיזשהי דרך להזכיר שקרה משהו על האדמה הזאת לפני קצת יותר מ-60 שנה

    השבמחק

>>

Related Posts with Thumbnails