10.4.10

אנדרטאות חלק א'- ליום הזיכרון לשואה ולגבורה


בימים בהם מוזיאוני שואה (למעלה, הדמיית מוזיאון השואה העתיד לקום ברומא) הפכו להיות יצירות פאר ארכיטקטוניות, משוכללות, עתירות חומרים יקרים. קיימת בקרבי התחושה שהם מתוכננים יותר מידי כ"מוזיאונים", בלי דגש הנוגע דיו בפן השואתי שאמור להיות המסר העיקרי שלהם.
אני יוצאת לחיפוש קצר אודות עיצוב זיכרון השואה.
שמש אסוציאציות.
ברלין, פולין, ישראל, אמסטרדם, וושינגטון, שמות אלו עלו בראשי כשחשבתי על עיצוב זיכרון השואה.

פרט מתוך אנדרטת יהודי אירופה שניספו בשואה

ממבט על- המוזיאון היהודי בברלין

ברלין. עמוסה בסימבוליזם, מעייפת, מתישה, אינטלקטואלית, לא נותנת לך את האופציה להתחמק, לשאול שאלות, נותנת תשובות, מתאמצת, מחד ומאידך, אולי אי אפשר אחרת וטוב שכך הדבר, אבל בכל זאת יש בי התחושה שקשה להתקרב, כי הכאב הופך למאולץ מידי.


מגדל החיים במוזיאון השואה בוושינגטון

וושינגטון, מוזיאון שמעוצב כמחנה ריכוז, דיי ותיק, ייצוגי, אמריקאי, ניסיון לגיטימי לסמן "וי", חשוב שבבירת המעצמה החזקה בעולם יהיה אחד כזה.


מתוך בית אנה פרנק, אמסטרדם

אמסטרדם, מה שנקרא "לא נגענו" (יחסית), ביתה של אנה פרנק, קטן, אינטימי, הדבר עצמו, יד המתכנן לא לקחה חלק בכל העניין, אפילו האומן לא צייר ולא סיתת.

ובכל זאת נחזור לארכיטקטורה(סוג של).

ישראל, השואה זו האובססיה הלאומית שלנו, בפרט גם האובססיה הפרטית שלי, אנחנו חיים בחברה שמקדשת מיתוסים, אתוסים, סיפורי גבורה מתובלים בפתוס, יום השואה מצוין כמה ימים לאחר פרוץ מרד גטו ורשה.
עיצוב זיכרון השואה הוא בעיקרו עיצוב זיכרון הגבורה.


היצירה המשמעותית ביותר שחרוטה בתודעתו של כמעט כל ישראלי הוא יצירתו מעוררת ההערצה בביצועה של נתן רפופורט ב"יד ושם", כמובן שניצולי השואה היו זקיפים, בריאים, צעירים וחסונים.

יש לי תחושה שאנחנו בעיצוב הזיכרון חששנו קצת לאורך שנים ארוכות, לגעת בשכול, בכאב, בעצב שהם הרגשות הדומיננטיים ביותר שמעוררת השואה. לישראל אחזור בהמשך.

פולין.
לפני קצת יותר משבוע, ארזתי את חפצי לצורך מעבר דירה, בין המדפים המאובקים, מצאתי חוברת רישומים מצהיבה. הסקיצות הרשומות בה תיעדו את מסעי כתלמידת תיכון בת 16.
ציירתי כל אחת ואחת מהסקיצות תוך מספר שניות, שניות ששאפו לתמצת את הכאב שחשתי באותו רגע שדרכתי על האדמה המקוללת ביותר בעולם.
אנדרטה בפלשוב, מחנה עבודה בסמוך לקרקוב

כנראה שכבר אז חיבבתי מונומנטים גדולים... עיקר הרישומים היו של אנדרטאות. הזיכרון כפי שהוא מוצג באנדרטאות בפולין צמח מתוך ההרס של האדמה עליה כל אנדרטה ואנדרטה עומדת, סטטית כל כך וכל כך חשה את עוצמת המקום.
האנדרטאות בפולין יש בהן הרבה יותר מהדבר עצמו מהדבר עצמו.

הכאב שנענק מפיותיהם של המפוסלים על הגבעה בפלשוב. היגון והעומק שבאנדרטה במאידנק שעומדת בלב לובלין ומלווה אותך לקראת הכניסה למחנה. בלעדיה עוצמת הביקור הייתה פחותה לעין שיעור.
האנדרטה במאידנק- סמוך ללובלין

המקום בו כלל אין עדות למחנה שהיה בו. טרבלינקה, הוא המקום בו חווית הזיכרון האישי שלי הוא גם המשמעותי ביותר, שדה אבנים עצום בממדיו, כל אבן מייצגת קהילה אחרת שנחרבה, במרכז תל אבנים נישא וניצב, כל אלא דוממים בתוך יער מקפיא.

האנדרטאות האלה נחרטו היטב בזיכרוני והעצימו את כאבי הרבה יותר מהשערות, הנעלים והארגזים שעומדים מאחורי זכוכית בוהקת במוזיאון באושוויץ- בירקנאו, כפי שתמונותיהם מודפסות גם בספרים.

נחזור הביתה, אחד המקומות היחידים בארץ שחיבר אותי בעיצובו לכאב, לסיפור, ללא פחד, זה בקעת הקהילות. אובדן הזהות ועם זאת החיבור לשורשים, אי הסדר, מועקה ובלבול, החומרים האנונימיות, העוצמה הבלתי נתפסת של אירוע השואה באה לידי ביטוי ביצירה אדירה בגודלה, שמתכנניה זכו בפרס ישראל.

זה אחד המקומות היחידים שיכולתי לכאוב את השואה בלי שמדברים איתי עליה, בלי שמשתמשים באמצעים אדירים ובלי פתקית קטנה שמסבירה לי מה היה. פשוט להיות במקום ולהרגיש שאני שם.
אחת מהחצרות הפנימיות שבתוך בקעת הקהילות

2 comments:

  1. האובססיה לאנדרטאות מעניינת מאוד גם ביחס לצ.ה.ל יש לך התייחסות לנושא הזה גם?

    האח הגדול

    השבמחק
  2. חכה לשבוע הבא...

    השבמחק

>>

Related Posts with Thumbnails