במסגרת תחרות רעיונית של משרד החקלאות הישראלי ועמותת האדריכלים להצעת תכנון הדור הבא של לולי ההטלה בישראל, זכו האדריכלים איתי פלג ויוסף בורשטיין ואדריכל הנוף נתן גולמן שפעלו בשיתוף חברת אגרוטופ למבנים חקלאיים. כתגובה לבקשת עורכי התחרות "לבחון עקרונות לשילוב הלולים בסביבה בעלת רגישות נופית גבוהה", בחרו המתכננים להציג קריאה עמוקה ומיידית פחות למושג "ההשתלבות בנוף" - מעבר להסוואה ויזואלית של המבנים בשטח.
לשם כך מתחשבת ההצעה במחזור החיים המלא של הלול תוך התייחסות הן לטביעת הרגל הנופית והן לטביעת הרגל האקולוגית שלו. התכנון מציע דרכים לצמצום עבודות הפיתוח והסלילה בעת הקמת החוות באמצעות ניתוק מבנה הלול מהקרקע והעמדתו על כלונסאות ומדגים כיצד ניתן למחזר עודפי חפירה ופסולת בניין ליצירת קירות תמך.
התכנון מציג תפיסה סביבתית פאסיבית, המאפשרת שילוב של מערכות טכניות סביבתיות, אך מתייחסת אליהן כאל תוספות בלבד שמשלימה את התכנון, ולא כאל העיקר.
חלופות שנבחנו במהלך התכנון
כחלופה סופית נבחר מבנה לול סגור כחלק מתפיסה סביבתית של "בועה". תפיסה זו מאפשרת טיפול יעיל בכל תוצרי הלוואי של הלול: שפכים, אבק, פלומה ולשלשת, ולכן אינם מהווים מקור לזיהום סביבתי. ברקע לכך שיקולים של התגוננות בפני מגפות, טיפול במפגעים סביבתיים, ושמירה על מיקרו-אקלים בתוך הלול. הלול המוצע הוא מבנה מתועש וצורתו הגלילית משקפת את תפקודו כ-"מנהרת רוח", ונובעת מצרכים תפקודיים של מערכת האוורור. הגג הרחב והאסימטרי מצליל על החזית הדרומית ומאפשר התקנת מערכות שונות להפקת אנרגיה.
להבנתי התחרות מעלה בפנינו כאדריכלים כמה שאלות שיש לתת עליהן את הדעת (מלבד איך לומדים להפיק פרספקטיבות מרשימות כל כך) -
מי הלקוח בתכנון מסוג זה? החקלאי? התרנגולת? המדינה? והאם עלינו להפעיל את אותם שיקולים כאשר אנו מתכננים עבור בני אדם ועבור בעלי חיים?
יתרה מכך, ההצעה מקבלת ציון טוב בשלושת מדדי הקיימות - סביבתי (טביעת רגל אקולוגית מינימלית), כלכלי (הקטנת סיכונים למחלות, ייצור תעשייתי, מחיר משתלם) וחברתי (שימור ואף שיפור המערכת המאפשרת לכל אדם לקנות קרטון ביצים בזול) אך מצד שני יש שיגידו (ואני לא ביניהם) שעצם השימוש בלולי ההטלה הינו מנוגד לרעיון הקיימות ופוגע בזכויות בעלי החיים.
*ותודה לאיתי על החומר המפורט
רשומות
